לימוד רכיבה על אופניים לילדים בעלי צרכים מיוחדים 

לימוד רכיבה על אופניים לילדים בעלי צרכים מיוחדים = ס-ב-ל-נ-ו-ת

ללמד ילד לרכב על אופניים הינו, על הנייר, תפקידם הבלתי כתוב בחוזה של ההורים. לערך בגיל 5 מתחיל ה"לחץ" של ההורים ללמד את הילד לרכב בלי גלגלי עזר. רצוי לפני יום כיפור. ברוב המקרים הילד מבין את העקרון אחרי מספר פעמים והליך הלימוד הראשוני מסתיים. אך מה עם אותם ילדים שלצורך העניין נגדיר אותם כבעלי צרכים מיוחדים. ילדים עם מגבלויות פיזיות כאלו ואחרות, הפרעות נוירולוגיות, אוטיזם, הפרעות קשב וריכוז, יציבה לקויה, טונוס שרירים נמוך ועוד.

לעיתים הילדים לא מקבלים את ההזדמנות ללמוד משום שהם או הוריהם אינם מעוניינים או חושבים שצריך. לעיתים הפורמט הקיים של אופניים רגילים לא מותאם ולא מתאים לאותו הילד לאפשר רכיבה בטוחה ומבטיחה. יש גם את הילדים שפשוט פוחדים ולא מאפשרים אפילו להעלות את הרעיון ללמוד לרכב.

בשנים האחרונות לימדתי מספר ילדים לרכב על אופניים. שלושה זכו ללמוד לרכב על אופניים רגילים בלי גלגלי עזר ואילו הרביעית למדה על אופניים תלת גלגליים.

מבחינתי המקצועית אין זה נכון לגשת ישירות ללימוד הרכיבה. על המטפל לזכות באמון הבלתי מתפשר של הילד הרבה לפני שמזכירים את המושג אופנייים. צריך לקחת בחשבון שאופניים הם כלי מהיר יחסית שדורש שליטה מצד הילד. פוטנציאל הנזק הקיים פשוט גדול מדי.

את האמון ההדדי נשיג דרך פעילויות משחק משותפות שלא מערבות את האופניים. חשוב לציין לילד "שבעוד חמישה שיעורים אנחנו נעשה שיעור על האופניים" לדוגמא. זאת על מנת להכין אותו מנטאלית לעניין. לנסות לגרום לו לרצות, לצפות ולהתרגש מעצם האפשרות ללמוד לרכב על אופניים.

קסדה הינה נושא רגיש. מנסיוני צריך להתעקש על לבישת הקסדה כבר מהצעדים הראשונים של הלימוד, כך הילד יקבל

את העניין כעובדה מוגמרת. כדאי וצריך לייחד את רכישת הקסדה ולעשות מזה עניין גדול בשיתוף הילד. לתת לו לבחור את הקסדה ואף להעניק לה שם. יש ילדים, שלא משנה מה, לא יסכימו ללבוש קסדה. אני מציע שלא להתעקש איתם בשלב הראשון, משום שזה יכול לפגוע בכל התהליך שלשמו באנו וזה הרכיבה עצמה. מדי פעם להגיע איתם להסכם שלובשים קסדה לפרקי זמן קצרים.

עם ילד PDD אחד תהליך הלמידה לקח קרוב לשנה. התחלנו עם אופניים בעלי גלגלי עזר ורכבנו לפרקי זמן מאד קצרים ליד הבית. בגלל ההמנעות החזקה שלו קבענו מראש מתי נרכב ואת משך הרכיבה. עם הזמן שילבנו משחקים משותפים המערבים את האופניים. לדוגמא משחקי כדור, אתלטיקה (ספרינטים) ומכשולים פשוטים כמו מעבר צינור השקייה, ענף דק וכדומה.

בשלב מסויים מנינו לאחר עד לזמן בו נפרק את גלגלי העזר "ונלמד לרכב כמו גדולים". למעשה לאחר שפירקנו את גלגלי העזר התהליך החל כמעט מחדש, הרי למעשה יש לנו כרגע כלי אחר לגמרי. שוב החל שלב רכישת הבטחון והלימוד. בכדי לשדל אותו לרכיבה, נרכשו עבורו אביזרי מיגון ושתייה שעיקר גאוותו נמצא בהם. כל רכיבה מתחילה בטקסיות הלבוש והאבזור ורק לאחר מכן מותר – מבחינתו - לצאת לרכב. בשלב ראשון ליוויתי אותו בהליכה ליד האופניים משום שהוא רכב בקצב מאד איטי יחד עם הפסקות תכופות שנועדו על מנת להרגע ולהתאפס מבחינתו. בשלב מסויים לאחר שרכש בטחון ביכולתו כבר ניתן היה לרכב לצידו.

ילד PDD נוסף רכב בילדותו על אופניים עם גלגלי עזר אך בקבוק שתייה שנפל לו מהתפס הבקבוק הייעודי של האופניים גרם לו לנטוש לגמרי את עולם הרכיבה. הטראומה ליוותה אותו במשך כחמש שנים עד שניאות להפגין את המחוייבות ללמידה מחודשת של רכיבה על אופניים רגילים. גם פה נדרשה עבודת הכנה ארוכה מאוד. שוב, הילד היה צריך להכיר אותי ולסמוך עלי בכדי שיסכים לעלות על אופניים. הטקסיות המאפיינת ילדי PDD באה לידי ביטוי במסלול הרכיבה, שהוא המסלול היחיד בו הילד מאפשר את הרכיבה. הילד מאוד חרד מפני נפילות. צודק הבחור אך לעיתים זהו חלק בלתי נמנע מעולם הרכיבה. במקרה שלו היו נפילות קטנות (שלדידו אין הן מרגישות כלכך קטנות...). נפילות אותן השכלתי לוודא שהוא בסדר ולהמשיך ללא דיחוי את הרכיבה, זאת בלי לעשות עניין ורעש מהנפילה. נופלים - קמים.

כל מקרי הלימוד נושאים בחובם מרכיב משותף אחד, הוא הסבלנות. תהליך הלימוד יכול להיות ארוך ומייגע עם הרבה עליות וירידות. הדרך לשם היא החשובה בעיני והחשובה לקידומו של הילד.

מספר נקודות:

• מסלול הרכיבה: צריך לכלול מינימום שינויי גובה, מכשולים והסחות דעת. מגרשי משחק עם אספלט, מגרשי חנייה ריקים וכדומה. פארקים מהווים איזור נחמד אך הילד עשוי להתמקד בשאר האנשים, מתקנים וכל השאר ולא יפנה את המשאבים ללימוד עצמו. מסלול רכיבה קבוע יכול לעזור לילד מבחינת בטחון עצמי ולהווה מדד אובייקטיבי להתקדמות ("היום הגענו עד לתחנה". "הפעם הגענו רחוק יותר, עד לקיוסק").    
• אופניים: חייבים להתאים בגודל ובאופי לילד. לא להתפשר בעניין משום שצריך לנטרל את כל המרכיבים שיכולים להוות קושי לילד. מה גם שזה יותר בטיחותי. חשוב לוודא את תקינות הצמיגים, מכלולים ובלמים.
• אביזרים: מאד מוסיפים. צפצפה, פנסים, בקבוק שתייה ועוד. הילד מאד נקשר לאביזרים ועוזרים לתהליך הלימוד והשימור.
• קסדה: כבר ציינתי, אביזר מאוד חשוב. מנסיוני יש כאלה שלא עושים עניין וכאלה שמסרבים בכל תוקף. לא להתעקש מחד, משום שבלי שום ספק זה יפגע ברכיבה, ומנגד לא לוותר. לילדים, בכללם, יש נטייה ליפול, צריך אביזר הגנה לראש.
• בלימה: בשלב ראשון חשוב שיבינו איך להפעיל ומתי להשתמש. ויסות הכוח יבוא לידי ביטוי באי יכולת להאיט אלא רק לעצור. ללמד להשתמש בכל האצבעות על מנוף הבלימה כדי להבטיח את העצירה.
• הילוכים: לא להתעסק איתם. הם יבלבלו את הילד ויסרבלו את הרכיבה. לקבע על הילוך נמוך יחסית שיאפשר התנגדות נמוכה לסיבוב הרגליים.
• פעלולים: לא להגזים בעניין. מעבר של מכשולים קלים, ירידת מדרכה, נעילת גלגל אחורי והשארת סימן גומי בהחלט יכולים לשעשע את הילד. כמובן שיש כאלו שעצם העניין מאוד יפחיד אותם.
• נפילות: קורות ויקרו. לא לעשות דרמה, לקום, לבדוק תקינות גופנית ולהמשיך הלאה.
• שתייה: כמה שיותר. זה מאפשר לילד להרגע ולנוח. יכול לשמש כתמריץ ("נעצור לשתות רק אחרי שנקיף את המגרש 5 פעמים").
• תדירות: 1-2 פעמים בשבוע הן המינימום שיאפשר המשכיות והצלחה.
• משפחה: חשוב שהמשפחה תהיה מעורבת ותבצע עם הילד רכיבות משותפות.

רוצים לנסות או לשמוע עוד?

מוזמנים להגיע אל מרכז הספורט שלנו ברמת פולג, נתניה או ליצור קשר ב- 052-6252514

www.assisport.co.il